פסק-דין בתיק ע"א 44614-12-12

1.          ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' פריאל) שניתן ביום 6.11.2012 ובגדרו נדחתה התובענה אותה הגישו המערערות (להלן: "התובענה") אגב חיובן בהוצאות המשיבה בסך 40,000 ש"ח.

2.          קדמה לפסק הדין בקשה שהגיש ב"כ המערערות ימים אחדים עובר למועד ההוכחות, ובה עתר לשחררו מייצוגה של המערערת 2 לנוכח ניתוק הקשר עמה. בנוסף, נתבקש בית המשפט להורות על מחיקת התובענה שהוגשה מטעם המערערת 1 ללא צו להוצאות. בבקשה נטען בין היתר כי הצדדים הסדירו במסגרת התובענה את כל אותן מחלוקות שניתן היה להסדיר, למעט המחלוקת הכספית, לגביה הוגשה תביעה נפרדת. בנסיבות סבר ב"כ המערערות כי אין עוד טעם להמשיך ולנהל שני הליכים נפרדים, ולכן נתבקשה מחיקת התובענה.

3.          בהחלטתו מיום 5.11.2012 דחה בית משפט קמא את הבקשה להשתחרר מייצוג כמו גם את הבקשה למחיקת התובענה, לאחר שקבע כי אין זה נהיר אם בקשת המחיקה מוגשת בשם שתי המערערות או שמא רק בשם המערערת 1. עוד הפנה בית משפט קמא לכך שהבקשה הוגשה ללא תגובת הצד שכנגד.

4.          בישיבת ההוכחות שנועדה ליום 6.11.2012 הופיע ב"כ המערערות וחזר על בקשתו למחוק את התובענה. בית משפט קמא דחה שוב את הבקשה תוך שציין בפסק דינו כי הבקשה לשחרור ב"כ המערערות מייצוגה של המערערת 2 נדחתה ולכן היה על המערערות להתייצב לדיון ולנהל את ההליך. משכך, הורה על דחיית התובענה תוך חיוב המערערות בהוצאות כפי שצוין לעיל.

5.          לאחר שבחנו את טענות הצדדים ושקלנו את מכלול הנסיבות, הגענו לכלל מסקנה כי יש לבטל את פסק הדין הדוחה את התובענה ותחת זאת להורות על מחיקתה. יחד עם זאת לא ראינו מקום להתערב בסכום ההוצאות שנפסקו על ידי בית משפא קמא. להלן תמצית טעמינו לכך:

א.           משדחה בית המשפט את הבקשה לשחרור עוה"ד מייצוגה של המערערת 2 שומה היה על המערערות להתייצב לדיון ולנהל את התובענה. הגשת בקשה להשתחרר מייצוג, ימים אחדים לפני דיון שקבוע לשמיעת הראיות, אינה פוטרת את בעל הדין מהתייצבות.

ב.            בשלב שבו הוגשה הבקשה למחיקת התובענה, ובשים לב להעדר הסכמה מצד המשיבה למהלך זה, לא עמדה למערערות זכות קנויה לחזור בהן מן התובענה בדרך של מחיקתה. הואיל והמערערות לא דאגו לזמן עדים מטעמן לישיבת ההוכחות שלא התבטלה, רשאי היה בית משפט להורות על דחיית התובענה כפי שאכן עשה.

ג.                        יחד עם זאת, דומה כי לדחיית התובענה השלכות על ההליך האחר שעניינו התביעה הכספית אותה הגישו המערערות. עיון באותה תביעה מלמד כי מדובר בעילה זהה לזו שעמדה בפני בית משפט קמא בתובענה. לפיכך, עלול פסק הדין הדוחה את התובענה להוביל לדחיית התביעה הכספית על הסף מחמת השתק עילה מבלי שזו התבררה כלל לגופה.

             כידוע על מנת לבחון האם קיים הכלל של השתק עילה בוחנים האם יש זהות בין העילות. מלים אחרות יש לבחון את מערכת העובדות בשני ההליכים. בעניין זה נקבע בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166:            

מבחן "זהות העילות" בהקשר לעקרון מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, וזאת גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ע"א 219/87 רחמני נ' שמש, הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"י מג (3), 489 (פיסקה 5). בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פד"י כב (2), 561, 593  הבהיר הנשיא אגרנט:

             "אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין.

             הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור, בנין ופיתוח, פד"י נה(4), 18, 24; זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים ..."

             המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות אינו מתבטא בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, בעמ' 450; זלצמן בספרה הנ"ל, בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש - מושב עובדים, פד"י לח(4) 797).

             במקרה שבפנינו, למערערות ניתנה האפשרות למצות את הטענות שהועלו והסעדים שנתבעו במסגרת התובענה הראשונה שהוגשה על ידן. משכך עלולה דרכן להיחסם לתבוע בשנית באותו עניין היה ופסק הדין הדוחה את התובענה יעמוד על כנו. לא ברור מדוע לא ראו המערערות לתבוע מלכתחילה את מלוא הסעדים שעמדו להן במסגרת הליך אחד. לכל הפחות יכלו לתקן את התובענה ולהעבירה לפסים של תביעה כספית תחת לנקוט בהליך נוסף. הדרך בה בחרו אינה ראויה ומובילה לכפל התדיינות.

ד.            יחד עם זאת, הותרת פסק הדין של בית משפט קמא על כנו, עלולה להוביל לתוצאה קשה של דחיית התביעה הכספית על הסף מחמת השתק עילה. תוצאה קיצונית זו אינה מידתית, בייחוד לנוכח מוכנות הצדדים לנסות ולפתור את המחלוקות ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, כפי שעלה אף מדברי ב"כ המשיבה. בנסיבות, ראוי היה להותיר את הדלת פתוחה בפני המערערות לתבוע הסעדים הכספיים שנתבעו. התרופה לדרך הדיונית הקלוקלת בה ראו המערערות להתנהל הנה באמצעות הטלת הוצאות גבוהות כפי שאכן נעשה.

ה.           בכל הנוגע לסכום ההוצאות שנפסקו, הרי שמעבר למסקנה כי היה זה צודק להטיל על המערערות הוצאות משמעותיות לאור הדרך הדיונית בה נקטו, אין לנו אלא להפנות למושכלת ראשונים לפיה לא תתערב ערכאת הערעור בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה דלמטה אלא במקרים קיצוניים. בית המשפט עמד על כך במספר רב של פסקי דין ולאחרונה בע"א 8340/10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל - משרד האוצר (30.1.2013) שם נקבע כי :

                        "לא למותר להזכיר כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הוצאות, והתערבות כאמור תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 6685/11 גריידי נ' הולצמן, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 4.7.2012)). ברי כי לא זה המקרה המצדיק התערבות בהוצאות שנפסקו".

             ראו עוד בנידון: ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509 (1979); ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת, (2.1.2007); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל  (2.9.2010); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 745 (מהד' עשירית 2009).                   

             בענייננו, לא זו בלבד שלא נמצאו טעמים חריגים שיצדיקו התערבותנו בסכום ההוצאות שנקבעו, אלא מצאנו כי בנסיבות העניין מדובר בסכום ראוי והולם לאור התנהלותן של המערערות כאמור.